יום אחד עמד מר פוסי בפתח מספרתו וחיכה ללקוחות.

(...)
היה זה יום אפרורי, ובנפשו  של פוסי שרר מזג אויר עכור.
(...)
אותו רגע קרבה ובאה מכונית נאה, צבעה אפור, ועצרה בדיוק לפני מספרתו של מר פוסי.  אדון אפור יצא מתוכה ונכנס למספרה. הוא הציג את תיקו האפור כעופרת על השולחן שלפני הראי, תלה את כובעו העגול והנוקשה על קולב הבגדים, התישב בכיסא הגילוח, הוציא מכיסו פנקסון קטן והתחיל מדפדף בו, עם שהוא מקטר עשן בסיגרו הקטן והאפור.

 מר פוסי סגר את הדלת, כי לפתע נעשה קר
מאוד בחללה הקטן של המספרה; היה זה
מין קור שאיננו רגיל. "
(עמ' 50)

 (...)

 ואף שהיה חם כל כך בצהרי אותו יום, עד כי האויר הבהב בלהט השמש, אפפה לפתע צינה את גופה של מומו.
(...)
מומו שתקה והידקה היטב את מקטורן הגברים הגדול מדי סביב גופה. הקור הלך וגבר.
(...)
לפתע דומה היה עליה, כאלו לנצח נעלמה כל שמחה מן העולם – יתר־על־כן: כאלו לא היתה כלל שמחה מעולם. וכל מה שנחשב בעיניה אי־פעם כשמחה, לא היה אלא דמיון־שוא.

(עמ' 74-75)

 (...)
בדרך כלל עלה בידה להיכנס כולה לתוך נפשו של האחר, אם ניתן לומר כך, ולהבין מה כוונתו ומהו באמת. אך לגבי אורח זה פשוט לא עלה הדבר בידה. כל פעם שניסתה, היתה לה הרגשה שהיא נופלת לתוך אפלה וריקנות, כאילו אין שם שום אדם.
(...)
מעולם לא הרגישה עצמה כה בודדה. אבל החליטה, שבכל זאת לא תכנע לפחד. היא אזרה את כל כוחה ואת כל אומץ לבה, והשתערה כלה לתוך האפלה והריקנות, שמאחוריהן הסתתר מפניה האדון האפור.

"האם אין מישהו שאוהב אותך?"שאלה בלחישה.  האדון האפור התעקם ולפתע התכווץ מעט.
(עמ' 78-79)

 הקור היה עכשיו כל כך נורא, שמומו הצליחה רק להניע את שפתיה ביגיעה רבה, אך שוב לא יכלה לבטא אף מילה אחת . (...)

מומו ניסתה לדבר. הקור כמעט הטריף עליה את דעתה. 

(עמ' 185)

בפתח התא, לאור הלהבות הרוטטות בידיו של לופין, נחשפה דמות גבוהה עד התיקרה, עוטה גלימה שחורה. פניה היו מוסתרים לגמרי בברדס שחור. עיניו של הארי טיילו מטה, ומה שראו גרם לבטן שלו להתכווץ. מתוך הגלימה הציצה יד, והיד הזאת היתה אפורה, רירית ומצולקת, כמו משהו שמת ונרקב מתחת למים...

(...) 

ואז, מה שמתחת לברדס, מה שזה לא היה, נשם עמוקות בחרחור איטי ומרשרש, כאילו ניסה לינוק מסביבתו יותר מאוויר בלבד. קור עז שטף את כולם. הארי הרגשי שנשימתו נעתקת מחזהו. הקור חדר עמוק אל תוך בשרו. זה חדר לתוך בית החזה שלו, לתוך הלב שלו...

עיניו של הארי פילבלו והתהפכו. הוא לא יכול לראות דבר. הוא חש שהוא טובע בקור. אוזניו צילצלו כאילו הן שקועות במים. הוא חש שהוא נגרר למצולות, הצלצול גבר וגבר...

ואז כמו ממרחק רב, הוא שמע זעקות, זעקו תחינה ואימה נוראיות. הוא רצה לעזור למי שזעק, הוא ניסה להזיז את זרועותיו, אבל לא הצליח...ערפל לבן סמיך התערבל סביבו, בתוכו – "

(...)

"זה היה נורא," אמר נוויל, בקול צפצפני מהרגיל.

"הרגשתם כמה קר נהיה כשהוא נכנס?"

"הרגשתי ממש מוזר," אמר רון, והניע

את כתפיו בעצבנות.

"כאילו לעולם לא אהיה שוב שמח..."

(האסיר מאזקבאן, הסוהרסנים, עמ' 91-93)